הכתבה על אלו שחלמת לפגוש!

בכל מקום. בכל מצב. יהודי!

הם זכו ומלך העולם השפיע עליהם הצלחה, מעמד, שפע והשפעה.

אך סוד ההצלחה שלהם טמון בערכים שלא יסולו מפז.

יהודים. בכל מקום.

קיום הלכות. בכל מצב.

קידוש ה'. מול כל אחד.

אנשי מפתח מרחבי העולם מספרים על עמידה בלתי מתפשרת על עקרונות היהדות.

גם מול הדמויות החשובות ביותר. 

אלו הגיבו בהערצה מפתיעה.

עוצמה יהודית!

תודות לחיים ביסקר על השגת המראוינים לכתבה.

"הדבר החשוב לי מכל הוא להספיק לשוב אל ביתי עד זמן כניסת השבת."

השר מסעוד אזולאי. ברזיל.

תפקיד בכיר

"נולדתי בריו דה ז'ניירו בברזיל" השר שב אל שנות ילדותו ונערותו "מוצאו של אבי ממרוקו ומוצאה של אמי מחאלב. בתקופת ילדותי ונעוריי, היו בברזיל רק בתי ספר בעלי אופי מסורתי ולא דתי אדוק, והדבר השפיע על צביון הקהילה. משפחתי היתה בין המשפחות הדתיות היחידות, אך הוריי וכן סבי, שהיה ירא שמיים ותלמיד חכם עצום, החדירו בילדים גאווה יהודית וערך לחיים של תורה ומצוות. ביתנו היה כעין 'תיבת נח' מול הגלים העכורים שצפו סביבנו, והחמימות שמילאה אותו, הגנה עלינו מן הפיתויים והנסיונות שהיו עלולים לסחוף אותנו רחוק. תמיד היינו שונים מכולם. ויחד עם זאת אהובים בעיני החברים. הם העריצו אותנו על העוצמה הפנימית שקרנה מתוכנו.

זו תובנה חשובה להורים של ימינו; כיום, הילדים זוכים לקבל חינוך יהודי במוסדות לימוד איכותיים, אך עדיין אין אלו האמצעים המשמעותיים ביותר לחינוך שלהם. הדוגמא האישית, אותה רואה הילד בין כתלי הבית, משפיעה על נפשו באופן חזק יותר והיא זו שתוביל אותו אל הבחירות של חייו.

נישאתי לפרימה, בת למשפחה מסורתית ממוצא רומני. ומיום החתונה היא תמכה בי בכל ענין ובעיקר בנושאי יהדות. הקמנו בית שומר תורה ומצוות. ועד היום, שלושים ושמונה שנה לאחר מכן, אנו בין המשפחות הבודדות באזור שנחשבות חזקות מבחינה דתית. גם אחי פסע באותה דרך, הוא מגדל משפחה חרדית וזכה לבן הנושא משרת רב, שוחט ומוהל.

השר אזולאי נושא תפקיד בכיר ביותר. "בברזיל ישנם שני בתי משפט גבוהים" הוא מעניק הסבר "הבית העליון, המהווה את בית המשפט הגבוה ביותר במדינה, ואחראי לדון בעניינים חוקתיים. ובית המשפט הפדרלי, אשר אחראי לדון בעניינים לא חוקתיים. שניהם מקפידים על רמה לאומית וממוקמים בבירת המדינה. ושופטיהם מכונים "שרי המשפט". תחת לשני הבתים הללו ישנם בתי משפט פדרליים ומדינתיים. אני חבר בבית המשפט הפדרלי, הבית העליון למשפטים, וכיום אני נשיא הוועדה החמישית."

כיצד הגעת לתפקיד המשמעותי?

"זו דרך ארוכה ומורכבת להגיע לבית המשפט העליון למשפטים. לפני כן, במשך שמונה עשרה שנה, הייתי שופט בבית המשפט הפדרלי של המחוז השני. בתפקיד זה, השופטים מכונים "דסמברגדורים".

כדי לבחור שופט בבית המשפט העליון למשפטים, בוחרים בהצבעה סודית שלושה דסמברגדורים מכל בתי המשפט בברזיל, ומגישים את שלושת השמות לנשיא, הבחירות מתרחשות והנבחר זוכה לתפקיד הבכיר. זהו לא תפקיד פשוט. הוא דורש אומץ, עמידה מול לחצי התקשורת, לחצי הצדדים הטוענים והחברה הבוחשת בענין, מול כל אלו עלי להתמקד רק בפסיקה של אמת.

כעת אני אחד מבין שלושים ושלוש השופטים הנמצאים בדרג הגבוה ביותר במדינה של מאתים ושנים עשר מיליון תושבים. גם במקום הזה אני זוכר ויודע כי הכל מאת ה', הוא זה המוביל את כל המהלכים ושם אותי במקום הזה כדי להייטיב לברואיו ולהוציא את הצדק לאור. בכל פעם בה אני מכריע בהחלטה על פי הנהלים הישרים, אני מרגיש כי ביצעתי את חובתי והדבר מעניק לי סיפוק עצום.

יהודי בבית המשפט

את התפקיד קיבלתי בזכות סיפור מרגש ביותר:

בחירת שופט נוסף לבית המשפט העליון מתקיימת על ידי נשיא המדינה, אשר נפגש עם שלושת הדסמברגדורים שנבחרו לאחר בחינה של הפרלמנט. כשנבחרתי על ידי הפרלמנט הגעתי גם אני לפגישה אצל הנשיא. הפגישה נערכה ביום שישי בריו דה ז'ניירו, חשבתי שהיא תארך כמה דקות בלבד, אך היא התמשכה ולאחר כחצי שעה ראיתי שהשעה כבר 17:00. לא ידעתי מה לעשות, היתה הפגישה הגורלית, מול נשיא המדינה, ולעומתה זמן כניסת השבת שמתקרב. ידעתי כי עלי להגיע לביתי לאחר נסיעה בכבישים עמוסים ולא יכולתי להתלבט עוד. בלב הולם אמרתי: "נשיא, אני יודע שאתה רוצה לבחור בי כשופט מתוך שלושת המועמדים, נכון?" הוא נקלע למבוכה, נשך שפתיו ואמר: "ברור לי כי הנך משתוקק שאבחר בך, כן?"

 "לא," השבתי "אני יהודי, שומר שבת, ובעוד זמן קצר כניסת השבת. כרגע, הדבר החשוב לי מכל הוא להספיק לשוב אל ביתי עד זמן כניסת השבת." הוא נדהם. ונשמתי נעצרה, המתנתי לראות את תגובתו למשפט הלא צפוי שאמרתי.

"הפגישה נגמרה" הוא הכריז לפתע, לתדהמתם של הנוכחים. "אני רוצה להמשיך לדבר עם האדם הזה." הוא הניח ידיו על כתפי וליווה אותי אל הרכב מתוך הערכה כנה לעמידה בלתי מתפשרת על ערכי היהדות, גם ברגעים מתוחים של בחירה משמעותית. באותו יום הוא בחר בי לשופט בבית המשפט העליון.

מהי תגובת השופטים, והאזרחים בכלל, לכך שהשופט הינו יהודי שומר תורה ומצוות?

האווירה בין כתלי בתי המשפט במדינה, תהיה תמיד פורמלית. איני היהודי הראשון בבית המשפט עליון בברזיל, אך כן היהודי אורתודוקסי הראשון בתפקיד. אנשי בית המשפט מודעים להגבלות שלי כיהודי, הן בהקשר ליום השבת והן במהלך השבוע. ומכבדים אותם.

 ברזיל היא מדינה רב תרבותית. ואסורה בה פגיעה באדם בעבור דתו. אירועים אנטישמיים עלולים לקרות, אך לא באופן בולט יותר לעומת שאר מדינות העולם. בכל אופן, אזרחי ברזיל אינם מגיבים באנטישמיות כלפי שופטים, דסמברגדורים או שליטים אחרים

אלו אתגרים עומדים מולך כיהודי אורתודקסי הנושא משרה רמה?

במסגרת התפקיד אני מחויב לגור במשך השבוע – בימים שני עד חמישי, בברזיליה, בירת המדינה. מרוחק ממשפחתי המתגוררת בריו דה ז'ניירו. אליה אני שב רק ביום שישי, לקראת שבת.

בברזיליה מתגוררים יהודים אך אין בה קהילה מאורגנת ולכן גם קשה למצוא אוכל כשר. הנסיעה מ'ריו' לברזיליה בכל שבוע, דורשת ממני התארגנות רצינית בנושא המזון. אני נושא עמי תיק ובו אוכל ארוז למשך השבוע. אפילו חלב אני מביא עמי כיוון שאני מקפיד לשתות רק חלב ישראל.

כשופט, אני מוזמן מדי פעם לאירועים ולארוחות. שם הנוכחים כבר מודעים לכך שאיני אוכל עמם ומנסים להציע פירות. זה אתגר עמו אני מתמודד מגיל צעיר, לעמוד על עקרונות היהדות ושמירת ההלכות, גם בסביבה שאינה דתית או כלל לא יהודית.

האמונה בה' היא זו שמחזקת אותי בכל רגע של אתגר, וכן החינוך המעצים שקיבלתי מהורי; הערך האבסולטי לתורה ולמצוות וההתמודדות מול קשיים, מבלי להבהל מתגובות חיצוניות. כיום, התמיכה הגדולה בי מגיעה בבראש ובראשונה מאשתי, שהיא מקור אינסופי לאנרגיה חיובית.

המהות שלנו כאנשים מורכבת מהחינוך ומהמידע שקיבלנו במהלך חיינו, אך בצומת דרכים, זו הבחירה האישית שלנו שמובילה אותנו אל הדרך בה אנו רוצים ללכת. המטרה שלי היא לעשות את רצון ה', והיא זו שמשפיעה על כל מהלך היומיום שלי. וגם על ההכרעות שבידיי.

כמובן עלי לפסוק על פי הקונסטיטוציה והחוקים, אך בעומק ליבי, התורה היא זו המכוונת אותי לגלות את האמת. בברזיל אין חוקים הנוגדים את ההלכה היהודית. ומדהים לראות כי רוב חוקי המדינה, הן בתחומים הבינאישים, הן בתחומים עסקיים ובינלאומיים, מבוססים על דיני המשפט היהודי, אלו שקיימים כבר אלפי שנים בתורתנו הקדושה.   

כל יהודי נמצא במקום אותו ייעד לו ה', ותפקידו לנהל את מהלך חייו על פי התורה. נראה לי כי המקום המיוחד בו אני נמצא, זו דוגמא לכל אחד כיצד לשמור על מצוות היהדות מבלי להתפשר.

יש לי חלומות רבים להמשך, אך למלא את המשימה שלי בעולם זו שאיפתי הגדולה מכולם. 

"אני מעוניינת להפגש עמך ולשוחח על אמהות, ילדים וזקנים שנחטפו לעזה מישראל"

הרב אברהם פלדמן רבה הראשי של איסלנד. ואשתו – מושקי. 

שליחות בסוף העולם     

 איסלנד. מדינת אי בצפון האוקיינוס האטלנטי. מה גרם לכם לבוא לגור בנקודה מרוחקת, המעוטרת בקרחוני ענק והרי געש?

"איסלנד היא, אכן, מאוד שונה  מניו יורק העמוסה, שם גדלתי". מתאר הרב פלדמן "4 שנים אחרי נישואי התוועדתי לכך שבאיסלנד חיים יהודים זה כבר יותר ממאה שנה. אך הם אף פעם לא זכו לקהילה מסודרת ואף לא לבית כנסת רשמי. היהודים הראשונים שהגיעו לאיסלנד היו סוחרים ואנשי עסקים. בשנים האחרונות יותר יש יהודים שבאים לגור באיסלנד בשביל השקט והשלווה ואיכות החיים, חלקם בגלל הזדמנות עבודה, או בן זוג, או לפעמים סתם כדי לסייר ובסופו של דבר נשארו בגלל שהם אהבו את המקום. לא היה מי שידאג למצב הרוחני של יהדות איסלנד ואנשיה שמרו על מצוות היהדות על פי המושגים שהיו להם".

"בזמן השואה" מעניק לנו הרב פלדמן סקירה קצרה "הגיעו לממשלת איסלנד בקשות רבות ודחופות לקבלת  יהודים פליטים. על פי המכתבים שנחשפו לאחרונה בארכיונים, היו אישורים מסוימים שהתקבלו, אך רוב הבקשות נדחו. בינהם אף בקשות לחניית ביניים באיסלנד, עד לקבלת דרכונים וויזה אמריקאים.  כך נאלצו היהודים האומללים להמשיך בחיפושים אחר מקום מפלט".

הרב פלדמן ואשתו, מושקי, היו נשואים כארבע שנים, והורים לשתי פעוטות, כאשר הגיעו לראשונה לביקור באיסלנד. "בשנת תשע"ז, לקראת חנוכה, הגענו להצית שלהבות באיסלנד הקרה. באופן פרדוקסלי בתקופה זו של השנה, ישנן מספר שעות מועטות של שמש. באחת עשרה בבוקר היתה הזריחה. ובשלוש וחצי אחר הצהרים, ארבע וחצי שעות לאחר מכן, כבר היתה השקיעה. אך ליהודי איסלנד המשיכה השמש לזרוח בלב. כשהגענו לאיסלנד לראשונה, נפגשנו כולם יחד לאירוע חנוכה מרגש ומרומם. הכרנו יהודים חמים התקבלנו על ידם בשמחה ובאדיבות. הדלקנו נרות ושוחחנו על מהות ימי החנוכה, הניסים הגדולים ואהבת ה' לעמו. התרגשנו לראות את הצמאון העז. יהודי המקום השתוקקו לשמוע על היהדות ועל הקשר הנצחי שלהם אל ה'. וכל כך הודו לנו על ההזדמנות שיצרנו להם עבור כך.

מתוך תחושת שליחות שבנו לאיסלנד לפסח. ולראשונה נחגג במקום ליל הסדר מרכזי, מלא ברגשות התעלות וחיבור אמיתי. המקום שאב אותנו לפעילות אינטנסיבית ולקראת שבועות החלטנו להגר לאיסלנד ולקבוע בה את מקום מגורנו".

כיצד התחושה להתגורר ב'סוף העולם'?

"זוהי תחושה קסומה למדי" אומר הרב פלדמן בסיפוק "הכל בלתי ידוע, כמו תלוי באוויר. מה יהיה, איך נסתדר, כיצד נתקדם. אך בתחושת התהייה מהולה התרגשות עזה. ההבנה כי זו זכות עצומה להקים בית חב"ד במדינה בה אין אף בית כנסת. עשרות יהודים מתגוררים במקום, כמהים לפיסת יהדות. ועבורם אנו כאן, כדי לסייע להם להתקרב עוד אל ה', אל יהדות וקהילה.

גם מבחינה טכנית נדרשה מאיתנו עשיה מרובה. באיסלנד אין מסעדה כשרה, גם לא חנות לממכר מזון כשר. כל פרט היה בלתי מובן מאליו ומשתדלים להקים את הכל מן הבסיס. בית כנסת, מקווה, ומכולת.. ברכת ה' ליוותה אותנו וזכינו לראות ניסים גלויים בכל פסיעה ובכל שלב.

להבות באיסלנד

בחנוכה שבשנה הבאה בקשנו מן הממשל להציב מנורה גדולה ברחוב הראשי. 'בכל המדינות השכנות' כך כתבנו במכתב שנשלח אל הממשל 'מוצבות מנורות גדולות כסמל וזכר לניסים הגדולים שארעו לעם ישראל'. במכתב הסברנו כי חנוכה יש לה מסר לכל בן אדם- שמעט אור דוחה הרבה חושך. בתקווה ובטחון כי יש אלוקים בעולם. המסר העולה מסיפור נס חנוכה, הדגשנו, מחזק כל אחד במהלך חייו. לאחר מכן סופר לנו כי הבכיר שקיבל את המכתב התרגש מאד ועל אתר חתם לאישור. האישור התקבל ואזרחי איסלנד הופתעו מן התקדים. זו היתה הפעם הראשונה שאירוע יהודי נחגג בפומבי ברחוב הראשי שבאיסלנד. רוב אנשי הקהילה הגיעו להשתתף ולא האמינו למראה עינהם. ברחוב ההומה ביותר, בין מאות אזרחים, מושמעת מוזיקה יהודית ושלהבות מאירות בבזיכי המנורה הענקית. היה זה קידוש ה' גדול ומאז אנו מקבלים את הרשיון לכך בכל שנה בחנוכה.

בשנת תש"פ, מעט לפני פרוץ הקורונה התקיימה הכנסת ספר תורה שנתרמה על ידי משפחת קראוס משווייץ . היה זה ספר התורה הראשון באיסלנד! הזמנו את אנשי הקהילה לכתוב, יחד עם סופר סת"ם, את האותיות האחרונות בספר התורה והם לא חדלו למחות דמעות התרגשות. בחייהם לא חוו מעמד מרומם כל כך של חיבור עמוק אל התורה הקדושה. "כמה חיכיתי לרגע הזה" סיפר מייק לוי, יהודי יקר מאיסלנד והדהים אותנו כאשר שיתף כי כבר לפני חמש עשרה שנה הוא בנה ארון קודש, מתוך כיסופין אל ספר תורה שיכנס אליו בהדר. כעת הוא הוציא מן המחסן את ארון הקודש, הבהיק אותו בנקיון מחודש, ואחת מנשות הקהילה רקמה לו פרוכת יפה. ארון הקודש הוצב בבית הכנסת ולקול שירה וריקודים פזזנו עם ספר התורה ברחובות איסלנד עד לבית הכנסת. שם זכה ארון הקודש לקבל אל תוכו את ספר התורה. אין מילים לתאר את ההתרגשות שאפפה את כולנו. עוד פינה בעולם שתאיר בזיו התורה".

בשנים אלו עמל הרב פלדמן לבקש אישורים מממשלת איסלנד כדי להפוך לקהילה רשמית מטעמה. התהליך ארך כשנתיים ובתשפ"א הפך למציאות אופטימלית. הקהילה היהודית נרשמה באופן חוקי וכעת היתה זכאית לתקצוב ממשלתי כשאר קהילות איסלנד. הדבר משליך אף על תחומים נוספים, כגון אישורי נישואין שיוכרו באופן חוקי. לפני כשנה וחצי רכשנו שטח עליו בעז"ה יוקם בית הכנסת הראשון באיסלנד, המקווה והמרכז היהודי. וזה דבר גדול מאד". אומר הרב פלדמן בשמחה.

אמא יהודיה מול הרוחות

מהיכן העוצמה לנטוש חיי נוחות וקהילה ולהגיע אל איסלנד?

"נולדתי לזה"  מגיבה מושקי פלדמן, אשת הרב הראשי. "הוריי פתחו בית חב"ד בשבדיה. אך לא בקלות יתירה. ממשלת שבדיה דגלה בליברליות ובשוויון זכויות, ופחות אהבה פעילות דתית. הוריי עמלו להחדיר יהדות על אף הקשיים שנערמו לפניהם, ולמרות זאת לא נאנחו מעולם, אלא הביעו אושר על הזכות העצומה וכך העניקו לי חוויות ילדות מאושרת. כשנישאתי, היה אך טבעי עבורי לצאת לשליחות ולהמשיך בפעילות, אותה הכרתי מגיל קטן".

מושקי מספרת על הביקור הראשון באיסלנד. "זה היה 'וואו'" היא מחייכת "מדינה יפהפייה ואפילו מסתורית… אך שוממת מבחינה יהודית. מי ילמד את אנשי הקהילה כיצד לשמור תורה ומצוות? שאלתי את עצמי. מי יסכים לבוא ולכהן כאן כרב? תחושת השליחות דחקה בנו לקבל החלטה ולעבור להתגורר באיסלנד".

"אחד הדברים הבולטים באיסלנד, אלו הזמנים הקיצוניים של היום והלילה". מתארת מושקי "ויחד עם זאת גם מזג האוויר שמשתנה בערך אחת לחמש דקות… כאשר הילדים שלי קמים בבוקר הם מבררים אם כעת לילה או יום, כיוון שהחשיכה עדיין שולטת".

מובן שזמני השקיעה והזריחה משפיעים על זמני כניסת השבת ויציאתה.

"בקיץ השבת נכנסת בשתים עשרה בלילה. אנו משתדלים לקבל את השבת מוקדם ככל האפשר, בפלג המנחה, (קרוב לשעה עשר בלילה… ) כדי שנוכל לערוך סעודה עם האורחים הרבים שמגיעים אלינו בכל שבוע. ישנם חודשים בהם אין כלל צאת הכוכבים! השבת אינה מסתיימת. בתקופה זו צאת השבת היא בעלות השחר של יום ראשון. וזו גם לא שעת בוקר מוקדמת מדי… כך יוצא שרק ביום ראשון בשעת צהריים אנו מבדילים. שבת ארוכה כזו היא מתנה מיוחדת. איננו מחכים שהיא תצא, וגם לא מתגעגעים לפלאפון או ליציאה לקניות. פשוט חווים אותה ברוממות ובתחושה של 'מעין עולם הבא'.

בחורף, לעומת זאת, השבת נכנסת כבר בשלוש בצהריים, ממש באמצע היום. וזה דווקא נחמד בעיניי. בתקופה זו מתאפשר יותר לארח בסעודה משפחות עם ילדים קטנים.

"כשחייתי בשבדיה" מאירה מושקי פן מיוחד באיסלנד "ראיתי סביבה אתאיסטית, ואת האתגר של הוריי להחדיר דת ויהדות במקום. אך כאן, באיסלנד, האנשים חמים יותר, בעלי רגש ואמונה פנימית. גם אם הינם חסרי מושגי בסיס, הם מודעים לכך שיש רוחיניות. נראה לי כי מראות הטבע, עוצרי הנשימה הקיימים רק כאן, גורמים ללבבות להיפתח. באיסלנד ישנם הרי געש עם פעילות וולקנית, לפני כחודשיים היתה התפרצות והמראות היו מדהימים. ישנם קרחוני ענק והרי שלג עצומים, וכאשר מתרחשת מפולת, הם מסוגלים לסכן בתים וחיים.

הזוהר הצפוני הוא אחד מתופעות הטבע המפעימות ביותר שראיתי. הוא מתרחש כאשר חלקיקים טעונים חשמלית שמקורם בשמש, מתנגשים עם חלקיקי גז בזמן שהם חודרים את האטמוספירה של כדור הארץ. אז הוא מצית בשמיים אורות 'מרקדים' בגווני ירוק זוהרים. ולעתים נדירות אף בגווני אדום, כחול וסגול. אנשים חוצים יבשות וימים כדי לבוא לכאן ולצפות במראה הקסום".

מול המראות המדהימים, ישנה תופעת טבע מאתגרת יותר.

"אם תשאלי אותי למה עדיין לא התרגלתי – לרוחות העזות של איסלנד. זהו המקום השלישי בעולם עם הרוחות הסוערות ביותר. אך היות ובשני המקומות הראשונים נמצאים אזורים בלתי מיושבים. ניתן להגדיר את איסלנד כמקום המגורים בעל הרוחות הקשות ביותר. בימים אלו אני מעדיפה להשאר מכורבלת בבית ולא להחשף לרוח הצולפת".

שתדלנות בשנות האלפיים

כאמא, כיצד את חווה את גידול הילדים באיסלנד?

"בית חב"ד מזמן לי פעילות רבה במשך כל השבוע" מסבירה מושקי "אך במקום הראשון אני מציבה את הילדים. אני בחרתי בשליחות בשמחה, אך להם לא ניתנה הבחירה לכך. לכן אני מדברת עמם על כך. מבררת אם הם מרוצים. לשמחתי, הם הכי גאים בעולם בשליחות ומאושרים על הזכות. כאשר בנותיי היו קטנות, השכבתי אותם לישון בצהריים כדי שתוכלנה להשתתף בפעילות. וכיום, כאשר הן בגילאי שבע – שמונה, הן עוזרות לארגן את האירוע, לקבל את האורחים ולסייע בכל הנדרש. גם בחיי היום יום הן שותפות, מהוות דוגמא אישית לחברות ומלמדות אותן מושגים ביהדות".

אי אפשר לסיים את הראיון מבלי לשוחח על השפעת המלחמה על איסלנד. ובהמשך מושקי חושפת סיפור אישי עוצמתי ומסעיר: "בכל מקום בעולם הלב הולם וכואב את מאורעות שמחת תורה, ואת המלחמה הקשה המתחוללת בארץ. בתקופה זו מגיעים אלינו מבקרים ישראלים, כאלו שמעולם לא תיארו לעצמם שיכנסו לבית חב"ד בכל מקום שהוא… הם עזבו את הארץ אך קשורים אליה בתוך – תוכם. מגיעים אלינו כדי לקבל כח ונחמה. הם שואלים, מקשיבים, מתחזקים. מתחננים בדמעות, יחד עמנו, לביאת משיח בקרוב".

"מתוך רצון לקרב, אני יוצרת קשרים קרובים עם הנשים היהודיות במקום. פעם נפגשנו למסיבת יום הולדת חגיגית לאחת החברות הישראליות. כשהן שמו לב להקפדות שלי בנושא הכשרות, נפתח להן הלב ואחת מנשות הקבוצה שיתפה: "בישראל, בהשפעת תקשורת השנאה, הבטנו על הציבור החרדי בעין עקומה ובמבט מזלזל. אך כעת, כאשר אנו קרובות לגיל מחצית החיים, אנו מביטות על עצמנו ותוהות: מי אנחנו? לימדו אותנו שפורים – זה מסיכות, ופסח זה מצות, הכל ברמת הסממנים. מעבר לכך, נותרנו ללא שום ידע יהודי. אנו לא יודעות לפתוח סידור, לא מצליחות לקרוא תהילים או חומש. רחוקות מהמקור. נטולות קשר וחיבור לעם שלנו ולבורא עולם. אם כך, אלו חיים יש לנו? מהי המטרה שלנו?". נדהמתי מחשיפת הרגשות ושאלתי: "מה את רוצה שנעשה?". "בואו נפתח קבוצה של לימוד פרשת השבוע." הדהימה אותי בתשובה הזויה. עד אז ניסיתי לפתוח קבוצות של למידה יהודית, אך הנוכחות היתה דלילה וכאשר נותרתי רק עם שתי נשים הפסקנו את המפגשים. "את מוזמנת לארגן את הקבוצה" הצעתי לה. היא אספה את החברות ומאז אנו נפגשות בכל שבוע. כעשר נשים שלומדות יחד פרשת השבוע עם ביאורים מתורת החסידות. הן שואלות, מבררות, מתחזקות. מקבלות על עצמן להדליק נרות שבת ומשתוקקות להתקרב עוד.

כששוחחנו אודות המלחמה ועל השפעתה על איסלנד. סיפרה אחת המשתתפות על אשת הנשיא, שהיא דמות עם השפעה נרחבת. זו התבטאה בעד הפלסטינאים, תמכה במשפחות ה'אומללות' של עזה ודרשה להפסיק את ה'ההתעללות הישראלית'. כאבנו את הגישה האנטישמית שמתעלמת מהטרור הנורא ומפרעות שמחת תורה, ורק חסה על 'חפים מפשע'.

"הייתי משוחחת איתה על הנושא". פלטתי. החברות התייחסו לכך ברצינות ונתנו לי דחיפה ואמביציה לנסות לערוך שינוי.

"את אשה חזקה". כתבתי לאשת הנשיא. "יש לך כח. ולכן אני מעוניינת להפגש עמך ולשוחח על נושא האנטישמיות ועל אמהות, ילדים וזקנים שנחטפו לעזה מישראל". היא השיבה לי מיידית כי היא מעוניינת והזמינה אותי לבית הנשיא.

הגעתי לשם, רק אני, לבדי, כשאני עונדת דיסקית עם שמות החטופים ובידיי בוקי ענק של פרחים כתומים. "וואו." היא הגיבה כשראתה אותם "כמה אני אוהבת פרחים כתומים!"

"הבאתי לך פרחים כתומים כדי להזכיר לך את החטופים הצעירים ביותר" השבתי לה "את כפיר ואריאל ביבס, הג'ינג'ים, אשר באיסלנד אף אחד לא מדבר עליהם".

"כמה את צודקת". היא הגיבה וכך התחילה להקשר ביננו שיחה נוגעת ללב. היתה זו שעה שגרמה לשינוי דרסטי בכיוון המחשבה שלה. הסברתי לה כמה נוראה האנטישמיות נגד המדינה הקטנה הזו, שהיא מוקד ליהודים מכל העולם. חשוב לזכור את הפלסטינאים,  אכן, יש להם בעיה. אך אי אפשר להתעלם ולא לדבר על החטופים!

"כמה מדברים על כך שאסור לשכוח את השואה הנוראה" הסברתי "והנה כיום קרה שוב כעין שואה למשפחות הנהרגים והנחטפים, ולכל עם ישראל. אסור למחוק את הזוועות!"

"שימי לב, אנחנו עם חזק. לא נשאב אל הכאב ולא נשאר עצובים. נצא גם מזה, בעזרת ה'. ובאופן כזה צריך להתבונן על המצב בישראל".

היא קיבלה את דבריי בהתרגשות. "בואי, נמשיך לשוחח ביננו, כאשה לאשה. נתקדם עם הנושא החיוני ונכניס אותו כחומר לימודים חשוב לאוניברסיטאות ולבתי הספר. כדי ללמד את הדור הצעיר כמה האנטישמיות שלילית ובלתי נכונה".

המיזם יכנס לתוקפו בתקופה הקרובה בעז"ה. ואני נזכרתי מדבריו של הרבי לנשים השליחות. כי הן הנשים הצדקניות של דורנו שזוכות להביא משיח.

"כפי שהנך לא עובד באל-ג'ומעה (יום שישי, יום המנוחה אצל המוסלמים). כך איני עובד בשבת!" | יוסף קורן, יצרן תכשיטים לבתי מלוכה. ואשתו  – יהודית.

עסק מצליח

ילדותו של יוסף קורן חלפה בבית שברחוב צפניה בירושלים. גם יהודית, אשתו, גדלה בבית שב'כיכר השבת', אך כאשר עסקי אביה הסתעפו והוא שהה תקופות ארוכות בחו"ל, החליטה המשפחה לעבור לאיטליה כדי להתגורר סמוך למקום עבודתו.

"בתחילה היה התכנון להתגורר בגרמניה" מספרת יהודית "אך בהמשך ראו הוריי כי אין זה מקום ראוי לגדל בו ילדים והבחירה האיטלקית היתה בלתי נמנעת. באיטליה היה האתגר בנושא הכשרות. אימי, אשת חיל של ממש, היתה מבשלת הכל בעצמה ומכינה לבד גבינות וריבות. הגויים מסביב לא ידעו מה זה יהודי. שאלו אותי: "מה? את יהודיה? ובאמת אין לכם קרניים?". יחד עם זאת הצלחנו להסתדר ולחיות זה לצד זה בשלום. בתקופה בה נפתח בית הספר היהודי, עברנו לגור בסמוך לו, ויהודים רבים עברו גם כן להתגורר באזור זה.

בשנת תשל"ד הגענו לביקור בארץ ישראל. כשלפתע פרצה מלחמת יום הכיפורים. לא יכולנו לצאת מן הארץ ונותרנו להתגורר בה באופן זמני. היתה זו השגחה פרטית מיוחדת, כיוון שמספר שבועות לאחר המלחמה באנו בקשרי שידוכין.

הקמנו את ביתנו בארץ ישראל, אך בשנות השמונים היה מיתון כלכלי בארץ, וחשתי קושי לגדל ילדים בצמצום שכזה, החלטנו להגר לארצות הברית ולנסות לשקם שם את מצבנו הכלכלי".

משפחת קורן הקימה בארצות הברית עסק קטן של תכשיטים ובעזרתו יתברך גדל העסק והתפתח.

"לפני כשבע עשרה שנים קיבלנו לראשונה הצעה מפתיעה". מספר יוסף קורן "פנתה אלינו אשת קשר של מלכה מקטר בבקשה שנבוא אל ארמונה להציע תכשיטים למשפחת המלוכה. נסענו לקטר עם דרכון אמריקאי וכך התחלנו לשווק תכשיטים למשפחות מלוכה באמירויות. לקוחות מרוצים מסרו את רשמיהם לחברים והזמנות הגיעו אלינו מקטר, דובאי, אבו דאבי, בחריין ואף בשנה האחרונה מסעודיה, לשם חששנו יותר להגיע משום שבדרכון שלנו מופיע כי נולדנו בז'רוזלם – ישראל.

חשוב לדעת כי אין מדובר בערבים המוכרים לנו ממזרח ירושלים… הם אנשים מתורבתים בעלי רמת חיים גבוהה מאד ולכן גם ההתנהגות שלהם נעימה ומכבדת. הם מעריכים את העם היהודי וסומכים עלינו יותר מאשר כל אחד אחר".

חכמה יהודית

קורן נזכר באנקודה משעשעת שהתרחשה בדובאי: "הוזמנתי לבית של שייח חשוב, שם התאספו עוד כעשרה שייחים. לפתע פנה אחד מהם אלי ואמר: "יוסף, שמעתי שאתם, היהודים, חכמים מאד".

"תודה." השבתי לו. תוהה על מטרת המחמאה.

"אם כן," הוא המשיך "יש לי שאלה שאני מתחבט בה זה זמן ארוך".

"תשאל." הסכמתי "נראה כיצד אוכל להשיב על שאלתך".

השייחים התלחששו סביבי. לא ידעו כי אני מבין מעט ערבית. שמעתי אותם מסתקרנים כיצד אשיב לחברם על שאלתו.

"תמיד אני משתוקק להבין" הציג השייח את שאלתו המאד פילוסופית,  "מה קדם למה, התרנגולת או הביצה"… שתיקה השתררה. השייחים עצרו את נשימתם לקראת תשובתו של היהודי החכם.

"אחמד," הגבתי, הבזק מאיר את מוחי "גם לי הציקה השאלה זמן רב. לכן הלכתי למסעדה והזמנתי 'צ'יקן אנד אג' (עוף וביצה). ונחש מה? הצ'יקן הגיע ראשון". הם פרצו בצחוק גדול. מרוצים לגלות את חכמתו של היהודי הנצחי.

כדי לתאר את הערכתם לעם היהודי, אספר כי שייח מאבו דאבי הגיע לבקר אותי בארצות הברית. וביקש לקבל את ברכתו של רב יהודי. הפגשתי אותי עם הרב עבאדי, רבם של הקהילה הסורית. הוא שוחח עמו בערבית וברך אותו בברכת כהנים. אי אפשר לתאר את התרגשותו של השייח מול הברכה לה זכה.

"אנחנו הערבים כל כך טפשים". הצהיר בפניי ערבי משכיל. "שמנו אמברגו על ישראל. אך היא רק מתקדמת יותר בכלכלה, בחקלאות ובכל תחום. רק אנחנו נותרנו רוכבי גמלים… מה הסוד שלכם?"

"הסוד שלנו נעוץ באחדותנו". הבהרתי לו "גם אם ארצה להגיע לאוסטרליה, לדוגמא, מיד יקשרו אותי עם רב המקום שיבקש מקהילתו לדאוג לי לכל פרט. כאשר העם מאוחד, הוא מסוגל יותר להתקדם ולהצליח".

קידוש ה' בכל העולם

הנך נפגש עם אנשי מלוכה כאשר כיפה מתנוססת על ראשך.

אלו אתגרים נצבים לפניך בצומת של פגישות העסקים – וההלכה היהודית?

"ניתן לסכם את עיקרי האתגר בתחומי השבת והכשרות". מגיב קורן. "אנו מצטיידים במזוודה מלאת אוכל ובשבת נאלצים להסגר בחדרנו ולא לצאת ממנו עד צאת השבת. אין שום אפשרות לצאת מן החדר מבלי לחלל שבת, היות והכל פועל באופן חשמלי ואנו שוהים בקומות גבוהות במלונות של שלושים וארבעים קומות.

מלבד זאת, ישנה התערוכה המתקיימת בין הימים שלישי – לראשון. בתחילה, כאשר עדכנתי שאיני עובד בשבת הם נדהמו וניסו להתמקח על כך. אך נשארתי איתן בדעתי. "כפי שהנך לא עובד באל-ג'ומעה (יום שישי, יום המנוחה אצל המוסלמים). כך איני עובד בשבת!"

כאשר הם ראו כי אני עומד בגאווה על עקרונות היהדות. גברה הערכתם אלי. המוסלמים מעריכים מסורת. פעם סינן בפניי אחד מהם "תראה את היהודי ההוא, הוא לא סגר את העסק בשבת, איזו התנהגות בלתי ראויה…".

גם בנושא האוכל נדרשת ממני הליכה בין הטיפות. כאשר ערבי מזמין אותי לביתו, זהו מעשה יוצא דופן שמוכיח על שלב מתקדם ביחסים שביננו… חברות של ממש. ולכן סירוב להצעה עלולה להיות פגיעה אנושה. כאשר אני מסביר להם שעלי לאכול מזון כשר בלבד, הם אינם מבינים מה הבעיה באוכל שלהם שנושא את חתימת 'חלאל' – כעין הכשר שלהם למזון. 'גם אנו שוחטים את הבשר' הם מצהירים. במקרה כזה אני בוחר לתאר את עצמי כצמחוני ולקבל בברכה פירות וירקות.

באופן כללי קיום מצוות, כמו הנחת תפילין במטוס, עלול להוות לנו סכנת חיים. אף פעם אי אפשר לדעת איזה מוסלמי יתלהם מול המראה היהודי וירצה לפגוע בי בגין כך. בזמן הטיסה אני מניח תפילין בחשאי ומיד לאחר הברכה מסיר אותם וממשיך להתפלל באופן שאינו מושך תשומת לב. בסעודיה אף אסור להכניס תשמישי קדושה ועלי למצוא דרכים להעביר את התפילין שלי מבלי להגיע למצב של פיקוח נפש".

יוסף מתאר רגעים של קידוש ה' בין הגויים.

"שייח קטרי בקש שאסייע לבת שלו הנוסעת ללמוד באוניברסיטה בארצות הברית. הם דאגו שלא תשהה לבד בחדר ותכיר אנשים שיעזרו לה להתאקלם. יצרנו קשר עם חסיד לובאוויטש שאחראי על נושאי הדת במקום. הוא הזמין את ביתו של השייח לבקר אצלם כדי לרכך לה את קשיי ההתאקלמות. היה זה אירוח בלתי שגרתי בעליל. בתו של שייח קטרי משתתפת בסעודות שבת של משפחה חסידית מארצות הברית… משפחת השייח נדהמה לשמוע את תיאורי הכנסת האורחים. והדבר גרם לקידוש ה' נפלא.  בהמשך הוזמנו לביקור בביתם שבקטר. הבהרנו להם כי נוכל להכניס אל הפה אך ורק קפה. ביתם, שכבר הכירה את היהודים מקרוב, ואף שמרה על ילדי המשפחה היהודית מפעם לפעם, הבינה את מגבלות הכשרות שלנו והסבירה זאת להוריה.

גם כאשר אני מסתובב בינהם וכיפה על ראשי, אני משתדל לגרום לקידוש ה'. נוסע ברכבת התחתית, ועולה אשה זקנה, אף אחד אינו מעיף אליה מבט, אך אני מתרומם ומוותר לה על מקום הישיבה. הדבר תמיד גורר התפעלות מן הסביבה".

שינוי תודעתי

כיצד משפיעה המלחמה בארץ על היחסים בינך לבין לקוחותיך?

"בתחילה רמזו לנו כי עדיף שלא נשתתף בתערוכה המתקיימת בקטר. אך בהמשך הם התנצלו וביקשו שכן נשתתף כרגיל. היות וליהודים ישנה שליטה נרחבת על עסקי היהלומים והתכשיטים. "בואו לא נכנס לפוליטיקה" הצעתי להם. וכך המשכנו 'עסקים כרגיל'.

הלקוחות שלנו הינם אנשים בעלי רמת חיים גבוהה. שמאפשרים לעצמם גם רכישה של תכשיט בשלוש מליון דולר… אלו אנשים השומרים על תקשורת מכבדת ואיננו נתקלים בתגובות שנאה כמו זו השוצפת בארץ ובעולם".

קורן מספר על פגישה נוספת ששינתה לעומד מולו את דעתו השלילית על היהודים.

"צעדתי ברחובות ניו יורק ופגשתי זוג ערבי. "סַّלַאם עַלֵיכֹּם" בירכתי אותם "וַעַלֵיכֻּם אֵ סַّלַאם" הם השיבו.

"מִן וֵין אִנְתַ??" שאלתי אותו. "סעודי." אמר. "ואני יהודי".

הוא קפץ הצידה כאילו אני מצורע.

"מה קרה?" הבעתי התפלאות "הנך מוזמן להכנס אל המשרד שלי שממקום כאן, בסמוך. נשתה יחד קפה.".

אשתו לחשה לו בבהילות שלא יקבל את ההזמנה. אך לבסוף הם נאותו להכנס למשרדי והענקתי להם במתנה מספר תכשיטים.

הוא הביע שביעות רצון ורצה לקנות תכשיטים נוספים. "כמה זה עולה?" בירר על תכשיט מסוים. "תשעים אלף דולר". עדכנתי. "אולי אפשר לקבל אותו בארבעים אלף?" הגיב ספונטנית.

זוהי התרבות הערבית. חלק בלתי נפרד מן הרכישה, היא ההתמקחות על המחיר. אם ערבי בשוק יציע לי מחיר ואסכים לכך מיידית. הוא יתבלבל לגמרי, ויהיה בטוח כי זוהי תרמית כלשהי.

בגרמניה, לעומת זאת, רציתי לקנות חליפה שמכירה היה מאה שמונים ושלוש יורו ושלושים סנט. "האם אפשר להוריד את שלושים הסנט?" שאלתי את המוכר, רק עבור הניסוי… "ניין. ניין." הוא השיב "אין אופציה כזו".

"ואם אקנה שתי חליפות? תוכל להוריד את שלושים הסנט?" הצעתי. "ניין. ניין.אי אפשר" היתה התגובה הייקית.

אך כעת, היה מולי ג'נטלמן ערבי והתמקחות שאי אפשר בלעדיה.

"אוי. אוי. אוי". השבתי לו "שכחתי שאתם, הערבים, אם נותנים לכם מחיר, הנכם מבקשים להורידו לחצי. ועוד חשבתי שאתה אירופאי…"

הוא צחק. יצא ושב למחרת עם אמו ואחותו. רצו להזמין תכשיטים נוספים. וכמובן לקבל אותם במחיר שלאחר הנחה… אז הוא גילה לי כי הוא בן למשפחת המלוכה בסעודיה. וביקש כי נבוא לשם לביקור.

"לא אוכל." אמרתי לו "כיוון שבפספורט שלי מופיע המוצא הישראלי שלי". הוא ביקש שנפגש בדובאי. הזמין עבורנו קומה שלמה במלון ושלח את נהגו לאסוף אותנו משדה התעופה. בכך הוא הביע את הערכתו אלי כיהודי, כל זאת לאחר שבמפגש הראשון שלנו קפץ בבהלה רק מלשמוע על יהדותי!"

"בהערת אגב אציין כי אם אני רוצה להרגיש טוב, אני מקשיב לחדשות הערביות. שם אנו מוצגים כמצליחים וחיים חיי אושר מושלמים. הם בטוחים כי אנו שולטים בעולם ואחראיים על רובם של הבנקים. ערבי ממוצע חושב כי עמנו כולל כמאתיים מליון יהודים… "היכן שאני רק מגיע אני פוגש יהודי". אמר לי פעם אחד הלקוחות. כך אנחנו, היהודי הנודד".

יוסף משתף בתגובות נוספות אודות היהדות שלו. בה הוא גאה כל כך.

"כשהגעתי לסעודיה בפעם הראשונה לא הסתרתי כי אני יהודי. "מהיכן אתה?" שאל אותי הלקוח. "מארצות הברית". "אך איזה אקצנט יש לך?" הוא שאל. "אני פרסי". אך הוא התעקש שאגלה לו בכנות. ואז לחשתי לו באוזן כי אני ממוצא ישראלי. "וואו" הוא התרגש. "הנך חייב לבקר בביתי". "איני יכול" השבתי לו. "לא אוכל בביתך". הוא לא נפגע אלא הזמין אותי לארוחה משותפת במסעדה. שם הזמנתי אך פירות וירקות. כמחווה הענקתי לו חפת יוקרתי. הוא נדהם להחשף ליהודי מקרוב. ולקבל יחס נעים כל כך. בידו אחז מסבכה – מחרוזת יקרה משובצת יהלומים וזהב. הבנתי כי הוא עשיר סעודי גדול. מתוך הערכה כנה הוא העניק לי באותו רגע את המסבכה במתנה. ממש לא ויתר עד שהסכמתי לקבל זאת מידו".

"אני מצטרפת לפעמים כדי לסייע באופן טכני" משתפת יהודית מן הצד שלה "מטפלת בעניינים נחוצים ודואגת למזון מבושל עבורנו.

באחד הביקורים שלנו בקטר, השייח שלח לאסוף אותנו ברכב פאר. נהגו העניק לנו יחס V.i.p, אסף את המזוודות שלנו והחתים את הדרכונים. הביא אותנו אל המלון שם הזמנו חדר לשהיה. בדרך סיפר הנהג כי אני מוזמנת למסיבה עם נשות השייחים. מענין לציין כי גם אצלם נערכים האירועים בהפרדה. בתחילה חששתי. "קוראים לי יהודית" אמרתי לבעלי "שם כל כך יהודי… אולי הן תשטומנה אותי על כך?". אך הוא שיכנע אותי כי קטר של היום שונה מפעם ויהיה זה נכון לכבד את ההזמנה ולנכוח במקום. בשעה היעודה הגיעו לקחת אותי ברכב מפואר והגעתי אל המסיבה.

מאוחר יותר סיפר בעלי כמה חשש לי. יצאתי ללא הנייד והוא לא הבין מדוע איני שבה. רק בשעה אחת עשרה בלילה חזרתי כשעל ידי תולים תיקי יוקרה.

תיארתי לו את מהלך המסיבה. לא הסתרתי את יהדותי וכשהן ראו שאיני חוששת להיות 'יהודיה גאה' התרשמו מאד והתעניינו איזה פריט הייתי רוצה לרכוש במקום. 'הייתי רוצה לקנות כאן את תבלין הזעפרן'… השבתי להן בחיוך. הייתי בטוחה כי כאן יהיה התבלין בטעם המקורי. 'בשמחה'. כשלושים נשות שייחים הזמינו את נהגן הפרטי ויצאו עמי אל השוק. שם קנו לי את התבלין המבוקש, ארוז בכלי קריסטל יקרים ונאים. ובנוסף העניקו לי תיקים משובחים שכל אחד מהם בשווי אלפי שקלים. שוב נוכחתי לראות כי כאשר אנו מאושרים על הזכות להיות יהודים. ולא חוששים להפגין זאת בכל מקום. מי שמולנו נמלא יראת כבוד וכך אנו זוכים לקדש שם ה' בעולם".

אני יהודי דתי. ומחויב להתפלל מנחה עוד קודם שתשקע השמש |

חיים ביסקר איש העסקים בעל הצדקה

התחזקות

חיים ביסקר נולד בברזיל למשפחה דתית שיצאה מאירופה בין מלחמת העולם הראשונה למלחמת העולם השניה.
"סביי מצד אבי היו יהודים ליטאים. ואילו סביי מצד אמי, היו חסידי טשורטקוב וסטולין. לצערי, הדור החדש, שנולד בריו דה ז'ניירו באותה תקופה, חדל להיות דתי. אך לאלו המחפשים את האמת, ה' מזמן הזדמנות לטעום קרבת ה' וכך להשתוקק למצוא את הדרך אליו.

בגיל שבעה עשרה התחזקתי וקיבלתי על עצמי שלא לאכול עוד בשר לא כשר. יום לאחר מכן השתתפתי בישיבה משמעותית והוגשה לי בו מנה בשרית. התלבטות עזה חבטה בי. המעמד היה רשמי, וסירוב למנה יכול היה להתקבל באופן שלילי. אך מן הצד השני ידעתי כי אם לא אעמוד בהחלטתי מאמש, לא יהיה לה סיכוי להצליח בהמשך. הבטתי במנה, ושמעתי את האחראי מתעניין בי אודות פתיחת הארוחה.  נשמתי עמוקות ואמרתי "אדוני, אני מודה על הגשת המנה אך מתנצל, אני יהודי וכיהודי איני יכול לאכול בשר שאינו כשר". ליבי הלם בתוכי. הסמקתי במבוכה עזה. חששתי מתגובת האחראי, שאולי תסחוף גם תגובה בלתי נעימה מהסובבים. אך למרבה הפתעתי הוא השיב לי בכנות: "מצטער, לא ידעתי שזו היתה הסיבה, סליחה." והחליף לי את המנה למנת פירות.

ביום ההוא הבנתי שה' אינו מנסה אותנו מבלי להחדיר בנו כח לעמוד בכך. והוא שולח לנו מבחנים על פי הרמה הרוחנית בה אנו זוכים לעמוד".

חלפו מאז קרוב לשלושים שנה. הרב ביסקר התקדם בתהליכי היהדות וזכה לשוב בתשובה שלימה. הוא למד בישיבות וכיום הינו שומר תורה ומצוות, זכה כי גם בניו ילמדו בישיבות קדושות. בחייו עמד באינספור נסיונות שהעמידו ה', כעת הוא שב אל רגע נוסף בו זכה לקדש שם שמיים.

שעת דמדומים

"הגעתי לעבוד בצפון ברזיל, בעיר מנאוס שבמדינת אמזונאס. למרות שהעיר נמצאת בלב יער האמזונס, היא עיר מודרנית המשמשת תפקיד מרכזי בברזיל. כיוון שיש לה גבול משותף עם מדינות כמו קולומביה וונצואלה. בצפון ברזיל ישנן מאות משפחות יהודיות, רובן ממוצא מרוקאי. היהודים הגיעו למקום לפני קרוב למאה שנה כדי לעסוק בתעשיית הגומי. הם התפתחו כלכלית וכעת יש להם כח כלכלי והשפעה רבה במדינה. מדהים לציין כי בשנים האחרונות רובן של המשפחות שבות בתשובה". הוא חושף. וממשיך בסיפורו: "הגעתי כנציג חברה ישראלית במטרה להפגש עם ראש הצבא הברזילאי, בנוכחות הקורונל הראשי השולט בצפון המדינה, וסייעיו. על פי התכנון שלי היה די זמן להספיק תפילת מנחה לאחר הפגישה. אך הפגישה התארכה ולמרות שהיה חשוב לי להתרכז בה, שלחתי שוב ושוב מבטים אל החלון, לחץ גבר בי מול השמש השוקעת לאיטה.

כששמתי לב לשעה המתאחרת, אזרתי אומץ וביקשתי רשות מהקורונל לדבר. "אדוני הקורונל, כפי שהנך רואה, על פי הכיפה שעל ראשי, אני יהודי דתי. ומחויב להתפלל מנחה עוד קודם שתשקע השמש, בעוד מספר דקות. האם תסלח לי על ההפרעה במהלך הפגישה ותאפשר לי להתפלל בפינה צדדית או בחדר קטן?" שתיקה השתררה בחדר והוא השיב: "לא. איני מאשר". מתח עז עמד בחלל. לחשתי בליבי כי כל מה שה' עושה הוא לטובת האדם. אך הוא המשיך: "חיים, לא אתן לך פינה ולא חדר, אבקש ממך להתפלל כאן, בחדרי, ומבקש מכל מי שנמצא כאן לקום לכבוד שיחתך עם הבורא. אני בטוח בכך שהדבר יביא ברכה רבה לחיי ולעבודתי". צמרמורת התרגשות חלפה בי. הודיתי לו ונעמדתי להתפלל כאשר כל משתתפי הפגישה נעמדים לכבודו יתברך ברגעים ארוכים של שתיקה רבת הוד. לעולם לא אשכח את התפילה הנרגשת ואת קידוש ה' אותו זכיתי לגרום".

"כאשר יהודי עושה את רצון ה' בגאווה ובעוז," אומר ביסקר "הוא מקבל מהסביבה יחס של הבנה וכבוד. כולנו עוברים מבחנים אך יש את אלו הקשים יותר… ה' מאמין בנו שיש לנו יכולת לעמוד בהם, אחרת לא היה מעמיד אותנו במבחן. כפי שאנו אומרים בכל בוקר "רבה אמונתך", ה' בטח בנו שגם היום נקיים רצונו ונעמוד בהצלחה בנסיונות.

כל יהודי, בכל מצב, בכל מקום ובכל זמן חש כי ה' נמצא איתו ומסייע לו בכל צעד. המבחנים נועדים כדי לזכות אותנו ולהעניק לנו צמיחה רוחנית נוספת".

העם הנבחר! סיום מפתיע ומטלטל:

"הייתי מנהל בית ספר "יוסף קארו" בארגנטינה". פותח הרב אלפרדו גולדשמידט, רבה הראשי של קולומביה. "היה זה תפקיד מלא סיפוק, אך היה לי חלום לשלב חינוך יחד עם קהילה. הגיעו אלי הצעות משוויץ, פנמה ועוד. ואז קיבלתי את ההצעה לכהן כרב ראשי בקולומביה. ביקרתי במקום וראיתי קהילה מאוחדת מאד. התחברתי למקום והתרשמתי מכך שכל יהודי קולומביה, גם הרחוקים יותר מבחינה רוחנית, מכבדים את הדת וחשים קשר פנימי ליהדות. מאז, ועד היום, כחמישים שנה לאחר מכן, אני מכהן כרב הראשי בקולומביה, דואג לנושאי חינוך, קהילה, בתי כנסת. מתעסק עם גרי צדק, עם זקני הקהילה וגם עם ילדיה. תפקידים מלאי אחריות ויחד עם זאת גם עשירי סיפוק ושמחה".

הרב גולדשמידט מספר על שלושת הקהילות בקולומביה. הספרדים, האשכנזים וקונסרבטיביים. "הקהילות מאוחדות ומשתפות פעולה זו עם זו" הוא מציין בגאווה "בית הספר מונה כמאתים חמישים תלמידים, וכולם שומרי מסורת, מתפללים ומניחים תפילין".

וכעת מציין הרב גולדשמידט נתון מדהים ובלתי ייאמן. "בנוסף על הקהילות שמניתי, בקולומביה ישנם כאלף חמש מאות גרי צדק! במדינה ישנה אווירה דתית ושאיפה רוחנית יותר. ולכן החל משנת 2005 נוצר תהליך בו נוצרים עוברים לקהילות אוהדות ישראל ושם חווים השתוקקות להכיר את המקור, לומדים במשך מספר שנים את עומק היהדות ואת כל מצוותיה, ובהמשך הופכים להיות חלק מהעם הנבחר. הם מתגיירים במסירות נפש של ממש. מקיימים תורה ומצוות ומקיימים קלה כבחמורה. כיום הם חיים בקהילות נפרדות ומתעלים ברוחניות. התרגשתי לראות משפחה בו הסבא, עורך דין ידוע, התגייר וכל משפחתו התגיירה יחד עמו, נכדיו מתגוררים היום באשדוד ונראים כמו כל משפחה חרדית ממוצעת… אני מכיר קהילת גרים קטנה המונה כמאתיים משפחות. הם מאוחדים ומקפידים על חיים רוחניים שמורים ומרוממים. הקימו אף ישיבה וכולל בהם לומדים אנשי הקהילה."

ולעומתם, מספר הרב גולדשמידט על תופעה מרגשת נוספת. ישנן קהילות שאינן יהודיות אך אוהדות ישראל באופן מיוחד מאד. וכוללות קרוב לשנים עשרה מליון איש. "אם אפגוש אחד מהם אזהה אותו מיד על האופן בו הוא יברך אותי לשלום ביראת כבוד". הוא אומר.

"הם מתבססים על הפסוק " וַאֲבָֽרֲכָה֙ מְבָ֣רְכֶ֔יךָ וּמְקַלֶּלְךָ֖ אָאֹ֑ר וְנִבְרְכ֣וּ בְךָ֔ כֹּ֖ל מִשְׁפְּחֹ֥ת הָאֲדָמָֽה: (בראשית פרק יב פסוק ג)" ורוצים לזכות בכך, להיות אלו שמברכים ומתפללים עבור העם הנבחר." שערו לעצמכם. מליוני אנשים מקדישים תפילה מיוחדת עבורנו, בני מלכים. מתוך ידיעה כי רק הקשר אל העם הנבחר יביא ברכה לחייהם. במיוחד נחווה התפעלות מול התיאור הבא:

"הוזמנתי לבוא לאירוע אדיר שתוכנן למטרה הזו. אישרתי את ההזמנה והם שלחו אלי נציג שהגיע לקחת אותי במסוק פרטי. הגענו למתחם ענק שם התאספו עשרים אלף איש. כשנכנסתי כולם החלו למחוא כפיים בהתלהבות מרובה. כל זאת מהתרגשות על הזכות לראות יהודי, בן לעם הנבחר! הם פתחו בתפילה נרגשת עבור היהודים, ממש התכוונו מכל ליבם להצלחתנו ולישועתנו. ראש העיר סיפר בנאומו כי מאז שהם החלו להתפלל עבור עם ישראל, הם ראו באופן גלוי הצלחה רבה יותר בחקלאות, ותבואה משובחת בכמות גדולה. הצטמררתי. כמה אהבה מגלה הקב"ה לבניו, ואף לאלו החפצים בטובתם. פתחתי בנאום אודות מהות עם ישראל ומסירות נפשו. הסברתי כי הם יכולים ללמוד מן היהודים את גמילות החסד. אך גם היהודים יכולים להזכר דרכם בכוחה של תפילה בכוונה ובתמימות. לאחר שיחתי ברכתי אותם בברכת כוהנים "יברכך ה' וישמרך". שתיקה עזה שררה במקום. חשתי כי הם אינם מכילים את ההתרגשות, לזכות לברכה של רב יהודי! היו אלו רגעים מרוממים ולאחריהם הם פרצו בשירה ובריקודים מתוך שמחה אמיתית".

האם אינם רוצים להתגייר?

"על פי השקפתם אין זה מתפקידם להתגייר. אלא להיות 'גויי הארצות' המסייעים לעם ישראל, מעריכים את היהודים ומתפללים עבורם. הם משתדלים לקיים את שבע מצוות בני נח".

"בנוסף" מציין הרב גולדשמידט "גם מבחינה פוליטית ישנה חשיבות לקהילות הללו. לעומת האנטישמיות הגואה בכל העולם, הם משמיעים את קול האמת שמצדד בעם היהודי. כאשר פרצה המלחמה בישראל הם הפגינו בעד היהודים ומחו נגד הזוועות שנגרמו על ידי מחבלי החאמס ימ"ש".